שאלה:

אנו זוג מאורס, שנינו בני עשרים וחמש ומאוד רוצים להתחתן בקרוב. אנו גם חוששים ממכשולים ונפילות. מאידך אני גם רוצָה מיצוי אישי וקריירה מקצועית ואיני רואה את עצמי מבלה את שארית חיי בין סירים וחיתולים. גם ארוסי רוצה לסיים את לימודיו. אם נתחתן תרבוץ עלינו מעמסה כלכלית כבדה ולא נוכל להתמסר ללימודינו כיאות. ילדים עולים כסף וזמן וגם לימודים עולים כסף וזמן. אלא אם כן, הרבנים יתירו לנו להתחתן בלי להביא ילדים במשך תקופה ארוכה עד שנסיים את לימודינו ונתבסס כלכלית כראוי. אנו גם חוששים שילדים יחצצו בינינו ויפריעו לבניין הזוגיות.


תשובה:
א. להתחתן צעיר.

קודם כל, יש להיות אדם נורמלי ולהתחתן בגיל צעיר. "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם... שרוי בלא שמחה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום" (יבמות סג א, סב ב). רווקות ארוכה היא אסון גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה נפשית. לעומתה, נישואים בגיל צעיר מצילים מנפילות חמורות. אגב, כשנפגשים לקראת נישואים, יש להקפיד מאוד על הלכות ייחוד, וגם יש להיזהר מאוד מפגישות ביחידות שגם אם אינן אסורות מן הדין, ודאי מכוערות הן ביותר. יתר על כן, בחזרה לנושא שלנו, ככל שמבוגרים, קשה יותר למצוא בן זוג. זאת ועוד, נישואים בגיל צעיר מקילים על יצירת קשר, גיבוש משותף ועיצוב הזוגיות.


ב. נישואי בוסר.

יחד עם זה, אין להיות קיצוני בכיוון השני אלא יש להיזהר מנישואי בוסר, שיוצא שכרם בהפסדם. אמנם רבותינו אמרו: בן שמונה עשרה לחופה (אבות ה), אבל רובם אינם מוכנים נפשית ומידותית בגיל זה. המצווה אינה רק להתחתן, אלא לנהל אחר כך חיים טובים יחד ולחיות באהבה ואחווה ושלום ורעות. הניסיון מראה שנישואים בגיל צעיר מלווים בקשיים רבים עד כדי גירושים, ואמנם באמריקה יש מכת מדינה של גירושים של כ- 70% מהזוגות, וזאת בשנים הראשונות של הנישואים, מסיבה זו של חוסר בשלות, כלומר חיפוש ההתאהבות כאשר האני עומד במרכז במקום אהבה מתוך אחריות. אגב, מתברר שקשיים של תקשורת רבים עוד יותר בין בני זוג שגרו יחד לפני הנישואים - מה שנקרא אצלנו זנות - והסיבה: התרגלו לחוסר מחויבות. לסיכום, לפני שמתחתנים, יש לתקן מידות טובות. ובינתיים עד הנישואים יש להיות גיבור נגד היצר וללמוד ספר מסילת ישרים מאה פעמים.


ג. בין 20 ל-25.

אין להיות קיצוני לכאן או לכאן. הניסיון מראה שהטווח המיטבי לנישואים הוא בין 20 ל25-. כמובן אין לקבוע מסמרות אלא לבדוק כל מקרה באופן אישי,  אבל באופן כללי זה הטווח.
גם תלמיד ישיבה שצריך להתגדל בתורה וללמוד בשלוות נפש בלי מעמסה משפחתית שמותר לו על פי ההלכה להתאחר, אין לו להפריז מעבר לגבולות אלה.
כמו כן, שרות ביחידה קרבית אינו מומלץ בשנה הראשונה של הנישואים, כי הרעיה הצעירה יושבת בודדת ומפוחדת - אך גם כאן אין להפריז.
באשר לבנות, המסקנה היא שאין להמליץ  על שנתיים שירות לאומי, או שנה שירות לאומי בצירוף שנת מדרשה, מה שדוחה את גיל הנישואים, אלא להמליץ על שנה אחת של שירות לאומי בלבד עם לימודי קודש במהלך השירות הלאומי או במהלך הלימודים. כמובן, גם בזה אין לקבוע מסמרות, כי יש בת הזקוקה לשנת מדרשה כאוויר לנשימת הנשמה, אבל זהו הכיוון הכללי.


ד. להתחתן וללדת.

כמו כן, המצב הנורמלי הוא ללדת. להיות אמא. להיות אבא. ולא להתחתן ולהישאר בלי ילדים. כך ההלכה וכך גם המצב הנורמלי. בגמרא כתוב שהשרוי בלא אשה אינו אדם. בזוהר כתוב שהשרוי בלי בן ובת אינו אדם.


ה. בניין הזוגיות.

באשר לטענה שיש צורך לדחות את הלידה כדי לבסס את הזוגיות - ודאי יש לבנות קשר בין איש לאשתו בטרם יוולד התינוק החמוד, מה שחיוני גם עבור התינוק עצמו. אך לשם כך די בשנה, כפי שאמרה תורה: נקי יהיה לביתו שנה. (דברים כד ה). וממילא עוברת בערך שנה בין החתונה ללידה הראשונה. גם ההריון אינו חוצץ בין בני הזוג ואינו מפריע להם לבנות קשר עמוק ביניהם. לכן חוץ ממקרים יוצאי דופן על פי הוראת פוסק הלכות, אין זו סיבה לדחות לידה. בכלל, ילד אינו מהווה חיץ בין ההורים. אדרבה ילדים מחזקים את הקשר הזוגי שנבנה מתוך דאגות משותפות. "והיו לבשר אחד" (בראשית ב כד), שמתפרש על ידי הרמב"ן: בעזרת האהבה, ומתפרש על ידי רש"י: על ידי הילדים.
זוגיות זו הורות, נתינה, אחריות משותפת. לא להסתכל זה לזה בלובן העיניים אלא להביט יחד באותו כיוון. בלי זה - זו עדיין אנוכיות. ודאי צריך קשר טוב בין ההורים כדי שהילדים יגדלו טוב. לכן : נקי יהיה לביתו שנה (עיין ספר החינוך).


ו. בעיות כלכליות.

באשר לשאלה הכלכלית, אין צורך בהתבססות מוקדמת. אם קשה, גם המשפחה תעזור. אך, באשר לכם, ותרו על רמת חיים, על דירה יקרה, על רכב - כל זה אינו שווה חיוך של תינוק. המצב הנורמלי הוא להתחתן וללדת, והשאר יסתדר אחר כך. קודם כל - היה נורמלי! בע"ה נסתדר. רוב הבעיות הן מדומות, ועם רצון טוב אפשר לפתור את השאלות הכלכליות והארגוניות. זה הכלל, אל תיתן לכסף לנהל לך את החיים.


ז. קריירה מקצועית.

בדבר הקריירה, כמובן איננו נגד קריירה עבור האיש והאשה. אדרבא, אנו שמחים שכל אחד מתפתח ברמה המקצועית הגבוהה ביותר, ובכך מביא ברכה לאומה, אבל יש לזכור שיש סולם ערכים: הקריירה הראשית עבור אשה היא המשפחה. אליה אפשר לצרף קריירה מקצועית שהיא שניה בדרגה. נישואים ומשפחה הם מעל הכל. זהו המיצוי האישי העליון. אחרי חיים ארוכים ומלאים תוכן, כאשר אדם מסתובב לאחור ומסכם את חייו, מה ממלא אותו שמחה ואושר? קריירה או ילדים? ילדים!


ח. ללדת.

זה הכלל, נישואים ולידה ירדו כרוכים יחד מן השמים. אחרי שהתחתנו, אין לדחות לידה, מלבד מקרים יוצאי דופן של שעת דחק מיוחדת. כל מקרה לגופו על פי הוראת תלמיד חכם פוסק הלכה מובהק.
התורה לא קבעה כמה ילדים יש ללדת, אלא הכלל הוא כמה שיותר, לפי היכולת. היכולת היא עניין אישי. אבל ילד ראשון אין לדחות כלל.

ט. חתונה עם דחיית לידה.

אבל אם אתם מצמידים אקדח לרקתי ומעמידים ברירה: או שאנו, בני ת25-, מתחתנים ודוחים את הלידה לזמן רב, או שאנחנו דוחים את החתונה - אומר לכם: בחרו את הטוב ברובו ואת הרע במיעוטו, והתחתנו, כדי שלפחות תקיימו מצוות נישואים. אגב, בוודאי עדיפים נישואים בלי לידה מאשר חיים באיסור, כגון האופנה החדשה של שחיתות כאילו טבילה במקווה מתירה זנות של פילגש. ד' יצילנו.
לכן התחתנו, ותזכו לבנות בית נאמן בישראל, באהבה ואחווה ושלום ורעות. אמנם תפסידו בינתיים את מצוות ההולדה אבל תרוויחו את מצוות הנישואים ותינצלו מנפילות בגלל אורך תקופת האירוסין. וד' יהיה עמכם.